תכניות בניין ערים 

הידיעה שהאוכלוסייה מוכפלת בכל 30 שנה, ולצידה ההכרה במגבלות היכולת לנתח ולנבא צרכי תשתיות, תעסוקה וצרכי ציבור על בסיס שינויים דרמטיים במשמעות התא המשפחתי, תחבורה ותנועה במטרופולין, תרבות הפנאי, מוסדות חינוך ואקדמיה ובוודאי כאשר מדובר על תרבות הצריכה – מחייבת נטישת מודלים מוכרים מתחום בינוי הערים וניתוח אורבני מפוכח ללא הביטחון, לכאורה, בדבר מימוש עקבי ורציף של תכניות "בשטח".

ההכרה ש "היכולת לנבא" את מאפייני צרכי הציבור, התעסוקה והתשתיות  של המחר – נלקחה מהאדריכלים והמתכננים הגיאוגרפיים - מחייבת את העוסקים בכך ואת הרשויות ומוסדות התכנון לתעוזה והחלפת "ארגז הכלים" שלהם: שוליים פרומים ופתוחים לחבורים וניתוקים בין תאי שטח סמוכים המבוססים על התפתחות דינאמית.

כך גם צוות התכנון צריך להיות מסוגל לפעול במהירות ולהציב המלצות בפני הרשות ומוסדות התכנון באופן שיחייב גם אותן להתכנס ללוח זמנים רלוונטי למימוש. תפירת תכניות בניין עיר חדשות לבקרים מתוך ניסיון לאפשר פיתוח כמעשה "טלאים" – הוא פתרון שנכשל בדור האחרון; מולו יש לאפשר מודל "רך" בתכנון ו"קשיח" בנפחים והתאמה לתשתיות באופן שיחייב את הרשויות להגדיר את דרישות הבסיס ע"פ תחזיות לטווחי זמן מוגדרים; גמישות תתכן רק בקבועי זמן מוגדרים: 5 שנים, 10 שנים, 15 שנה וכו'.

וכך ניתן יהיה "לשדרג" ולהתאים את תכניות בניין הערים רק באבני הדרך המוגדרות מראש ומהנדסי הערים יוכלו לגבש את השינויים על בסיס ניתוח היישום ומגמות.